"גיל שנתיים הנורא", "משבר גיל השנתיים", מי לא שמע על הביטויים האלה? גם אם אתן אימהות לילדים בני פחות משנתיים בטוח שמעתם את המונח הזה ומצפות לו ביראה.
לצערי לא רק ששמעתי את האקסיומות אלא שאני חווה אותם לאחרונה על בשרי, רוחי, נפשי ועורי.
אמה חגגה יומולדת שנתיים לפני כארבעה חודשים, והאמת שעד לאחרונה הייתה ילדה שאמנם לא ניתן להגדיר אותה כילדה שקטה, אלא יותר כמו ילדה שובבה, עם התקפי זעם (לפוסט על התקפי הזעם אבל בחודשים האחרונים זה הפך למשהו אחר...
מה יכול להיות כל כך נורא?
אתן לכן טעימות מהחוויות ה"כיפיות" שזכיתי לחוות עם משבר גיל השנתיים:
נתחיל בעובדה שפתאום בגיל שנתיים, אמה התחילה לחשוב שהיא יכולה לעשות הכללללללללללל לבד. שלא תתבלבלו לרגע, אני בעד עצמאות גם לפעוטות, ואני הראשונה שתסכים שאמה תנסה לעשות דברים לבד אבל לצערי ועם כל הרצון הטוב להראות לה שהיא יכולה לבד ולגרום לה להאמין בעצמה שהיא יכולה לעשות כל דבר שהיא תרצה, יש דברים שהיא עוד לא יכולה לעשות לבד. כמו למשל, לשים לעצמה טיטול או לחצות את הכביש לבד (כן כן, ילדים בגיל הזה לא רק שלא רואים את הסכנה אלא מנסים לעשות כל מה שמסוכן).
אם חס וחלילה, לא נותנים לה לעשות את מה שהיא רוצה לבד, אז מתחילה סאגה ענקית המלווה בבכי, השתטחויות על הרצפה, בחזרה על המנטרה "לא, לא , לא , אני לבד, אני לבד".- או בלשון העם "טנטרום", והמשבר הזה יכול לקרות בכל רגע נתון, בכל מקום. כמובן שבבית זה נסבל (תלוי כמה זמן זה נמשך ולאיזה עוצמות ודציבלים הבכי והצעקות מגיעים) אבל בחוץ, כשזה קורה, פתאום אנשים מתחילים להסתכל עליך ועל הקטנטנה שלפני רגע נראתה כמו נסיכה קטנה ובין רגע הפכה לשד קטן שלא ניתן להרגיע, אז זה הרבה פחות נחמד והרבה פחות נעים, מה שגורם לאיבוד סבלנות יותר מהר. ואני לא אשקר לכם, אני מתעצבנת, אז גם למדתי שככל שאני מתעצבנת, ככה ההתנהגות מחמירה ונמשכת יותר זמן.
המשבר לא רק מלווה ברצון לעשות הכל לבד, אלא גם ברצון לבחון את הגבולות שלנו, לנסות לעשות דברים שאסור לה. עם אמה למשל, ככל שאני אומרת "לא!" או "זה מסוכן" ככה היא רוצה את זה יותר.
ברור לי לגמרי שזה עניין נורמטיבי (הוכחה לכך היא שאם אני אומרת לה לא אז היא בוכה אבא ומנסה להשיג את זה ממנו ולהיפך, בתקווה שאחד מאתנו יגיד לה "כן"), והצורה שלה לחקור עד כמה היא יכולה למשוך את הגבולות לכיוון שלה - אבל כאן אני משתדלת להיכנס לכובע של האמא המחנכת, שמנסה להסביר מה מותר ומה אסור, ואם אסור אז למה זה אסור, כי בגיל הזה על אף שנראה שהם קטנים, הם מבינים, ולכן לדעתי חשוב להסביר להם מה עומד מאחורי הסירוב או האיסור שלנו, מהסיבה שלנו המבוגרים יותר קל לקבל דברים שאנחנו מבינים - אני מאמינה שכך זה גם אצל ילדים.
והחלק הכי גרוע במשבר הזה, הוא שהדברים שהם רוצים צריכים להיעשות בדיוק כפי שהם רוצים או איך שהם מדמיינים בראש, וחלילה שזה לא יהיה בדיוק ככה כי אז מתחיל משבר. כך למשל אם מגיעה שעת ארוחת הערב, ואני מגישה לה בצלחת אחרת מהצלחת שחשבה או ביקשה, אז היא פשוט תפתח בשביתת רעב עד שאחליף לה את הצלחת. או שאם היא מבקשת ללבוש שמלה לגן, ואני מביאה לה שמלה אחרת, אז היא פשוט תתשטח על הרצפה ותבכה עד שתלך להביא את השמלה שהיא רצתה ללבוש (כנ"ל לגבי נעליים).
אז נכון שלא פשוט עם כל זה, ולעיתים זה לא נעים, ואנחנו הופכים לחסרי סבלנות, אבל אנחנו כהורים צריכים לבחור את המלחמות שלנו. ככה שאם אמה מתעקשת ללכת לגן עם מגפיים בשיא החום, אז אני נותנת לה. כי זה עניין פעוט שלא באמת פוגע בי או בה (חוץ מזה שתסבול מחום ואולי תלמד).
אז נכון שכל מה שתיארתי מעלה הוא חלק ממשבר גיל השנתיים הנורא, אבל לצד "הנורא", יש גם את הכיף הבלתי יתואר של לראות פתאום את התינוק/ת הקטן/ה שלך הופך בין רגע לילד/ה גדול/ה. לאדם שאיתו אתה יכול לנהל דו שיח של ממש, שמסביר שהיה לו כיף, ומה מציק לו, ומה היא אוהבת, ומה היא רוצה ועוד ועוד. ופתאום ממתחילים לקבל גם הנסיכה הקטנה חיבוק ונשיקה, ו"אני אוהבת אותך". דברים שחיכיתי להם כל כך! והם בשניה מצליחים למחוק את כל "הנורא", כאילו לא היה (עד שהוא חוזר אחרי 5 דקות וחוזר חלילה).