חודשים של ציפיה, שינויים גופניים קיצוניים, את מגדלת בתוכך בן/בת/קוף אדם ואז הוא/היא יוצאים. בנוסף לכל מה שיוצא איתם נכנסים אלייך כל כך הרבה דברים ביניהם - רגשות האשם.
אתן בטח מכירות את התחושה. אין כמעט (אם את קיימת שלחי לי הודעה דחוף) אמא שאינה חווה אותה. ולא רק אותה, אלא גם את התחושה שאולי אנחנו לא האמהות הכי טובות שאנחנו יכולות להיות, וזאת למרות הרצון הבלתי פוסק לשלמות האמאית האולטימטיבית - וריינט אמא שיש בו את כל הפלוסים בלי אף מינוס - האמאקרון.
מזה תקופה שבסביבה הקרוב שלי אני נחשפת ללא מעט נשים ששואלות את עצמן "האם אני אמא מספיק טובה?" "האם אני עושה מספיק? מי אני?" מה אני?
אולי השאלה הזאת צצה יותר ויותר כשאנחנו נשאבות לעולמות המושלמים אליהם אנחנו נחשפות ברשתות החברתיות השונות שם כל אמא מצליחה לשלב הכל מהכל. בילוים עם חברות, אימוני ספורט, זמן איכות עם הילדים, נקיונות, ארוחות ערב ביתיות עם עוגיות לב מקמח שיפון, זוגיות פוטוגנית עם הבעל על כוס יין בסוף היום, מנוחות, חופשות, שנצ"ים. ואני? מדפדפת עם האגודל בין כל הטוב שלהן מה שמעמיק את האשם אצלי.
ואז הבנתי - אין דבר כזה!
חישבתי, בדקתי והבנתי - אין אמא ואישה שיכולה לעשות את כל זה. את, אני והיא אנחנו לא סופרוומן ויש גבול מאוד ברור לכמה אפשר להספיק ביום לפני שהאור נכבה ואין עם מי לדבר. מה שרואים ברשתות? אנחנו רואות רק את מה שעולה. חלון הצצה מוגבל ומבוקר של מה שמצטלם יפה ולא את אחורי הקלעים הפחות נוצצים בהרבה.
הציפיות שלנו מעצמנו ושל החברה בשנת 2022 מעולם לא היו גדולות יותר. אנחנו נושאות את דגל המהפכה הנשית כלפי חוץ כאשר כלפי פנים עדיין החברה מבקשת מאיתנו לשלב את כל מה שהדורות הקודמים עשו ועוד יותר - האמא המושלמת הוא מושג שכולל היום המון דברים שלא היו פעם.
אם נעצור שניה ונחשוב, מי מכתיב את כל זה? מי אמור? אנחנו! אנחנו הנשים עושות את זה לעצמנו (וזה מה שבאמת כואב). אנחנו שומרות על תדמית נקיה, לא שבירה, כלפי חוץ. מבקרות אחת את השניה על האופן בו כל אחת חיה ומעלות תמונות שאינן משקפות את המציאות כפי שהיא.
בואו נפסיד כאן. נפסיק לבקר ולא נצטייר כמושלמות. כשאתן מרשות לעצמכן לשדר את הקושי אז הציפיה תרד גם אצל הסביבה הקרובה שלכן, התמונה תהיה נאמנה וצרת רבים תהפוך לנחמה. אני לא יכולה לתאר לכן כמה כח נפשי דרוש ממני כדי להעלות תמונה של הבלאגן האדיר שהשארתי בבית לפני שיצאתי לעבודה, או את ערימת הכביסה שיש לכבס או לקפל. אולי מישהי אחרת שתצלם בכלל את המנקה שבאה "לעזרת חבר" כי לא הספיקה לנקות את הבית (או סתם כי היא לא אוהבת), בקיצור, אם היינו מנסות להראות את המציאות כמו שהיא, לא היינו צריכות לחיות עם רגשות האשם הנוספות שממילא מלוות אותנו על כך שאנחנו גם רוצות לעשות הכל לצד היותנו אמהות.
העובדה שאנחנו מכבסות ומנקות, מסדרות ומבשלות לא הופך אותנו לאמהות יותר טובות או פחות טובות. הרי הילדים שלנו לא באמת זוכרים את הדברים האלה, זה לא שיש לנו זיכרונות ילדות של כמה אמא שלנו הייתה עושה עבור הבית או עבורנו (תקנו אותי אם אני טועה?). מה שזוכרים זה חוויות, זה הדברים הקטנים של החיים, זה זמן איכות אמיתי - אמא שמחה זה ילד/ה שמח/ה.
בנוסף לכל הדברים האלה, אנחנו צריכות לזכור את עצמנו, את מה שעושה לנו טוב, והרי אין אמא מושלמת! והרצון והשאיפה, והמרדף אחר השלמות לא רק שגורם לנו לשלם מחיר, אלא שבדרך אנחנו מאבדות את הדבר הכי חשוב - ההבנה שכולנו מושלמות בצורה כזו או אחרת.
אז בואו נעצור שניה, ומקום לבקר, להסתכל, לחשוב שלילי, נפרגן אחת לשניה, כי הרי אין מישהי שיכולה להבין אותנו טוב יותר מאשר אמא אחרת, ואם יחד נבין זאת, יתכן והחיים שלנו היו הופכים בין רגע לקלים קצת יותר.