היי יקרות, הרבה זמן לא יצא לי לכתוב פוסט, ואני לא אנסה לתרץ את זה. "אין לי זמן", "הקורונה" וכו', מבחינתי זה לא תירוץ, הרי כולנו באותה קלחת, לאף אחת אין זמן, וכשיש לנו דקה אנחנו מנסות לעשות דברים בשביל עצמנו (אם יוצא..).
אולי באותו הקשר, בחרתי לדבר איתכן על התקפי זעם ובכי.
לאחרונה אמה (שחגגה לפני מספר ימים שנתיים) התחילה עם התקפי זעם ובכי בלתי נפסקים כשהיא לא מקבלת מה שהיא רוצה. ותאמינו לי או לא, אצלי זה משהו שלא מתקבל על הדעת. הייתי הראשונה לשפוט ולבקר הורים ברחוב שהילדים שלהם מתגלגלים על הרצפה כי לא קיבלו את מה שביקשו (אל תטעו הייתי בדיוק ילדה כזאת - You know- Karma is a bitch).
יש שיאמרו שהיא רגילה לקבל מה שהיא רוצה אבל אני נוהגת לשים גבולות למרות שהיא ילדה בת שנתיים. יש שיגידו שזה מפינוק, ולמען האמת, אני לא יודעת מה הסיבה, אבל לא נראה לי שהיא אף אחת מהסיבות שמיניתי, כי על אף שאמה היא בכורה, והנכדה הראשונה להורים של בעלי, אנחנו לא מאפשרים ו/או נותנים לה הכל.
למרות זאת, ולמרות שאמה ילדה עדינה, חייכנית, אוהבת, היא גם דעתנית ועקשנית. כנראה שזו הסיבה לגחמות ולהתקפי הבכי שלה כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה.
לפני מספר שבועות, חווינו התקף זעם, שמעולם לא נתקלנו בכמותו.
אני לא זוכרת מה היה הטריגר שלו, אבל פתאום מילדה שצחקה ושיחקה איתי היא הפכה למשהו (כן, כן – משהו!) שלא הכרתי. כאילו נכנס בה שד. היא התחילה לבכות, לצרוח, לרוץ לחדרים ולטרוק אחריה את הדלתות, ואם העזתי להתקרב אליה, היא צרחה ובכתה עוד יותר חזק. לאור העובדה שהיינו לפני שעת ההשכבה, לא רציתי להחמיר את זה, אך גם לא רציתי שהיא תמשיך לבכות ככה ושחס תירדם בצורה הזאת.
כאמא לילדה הראשונה שלה, ניסיתי לגשת ולהבין את הבעיה. לא הצלחתי. ברגע שאמה מתעצבנת אי אפשר לדבר איתה וגם לא להתקרב אליה (את זה היא ירשה ממני אז אני לא יכולה לבוא בטענות). כשהבנתי שזה רק מחמיר את הסיטואציה, נתתי לה להיות לבד, בתקווה שתצליח להירגע. אבל תקוות נועדו להתבדות.
אחרי מספר דקות כשהבנתי שהיא לא תצליח לבד, ניסיתי לגשת אליה, לחבק אותה וגם אז נתקלתי בסירוב. וכשאבא שלה ניסה זה היה עוד יותר גרוע. יש סיכוי טוב, שהשכנים שלנו חשבו באותו הלילה שאנחנו מכים אותה, כי כל פעם שניסינו לגשת אליה צרחה "אבא/ אמא, לא, לא, לאאאאאאא!!!". כשראיתי שגם עם חיבוק ומילות הרגעה אני לא מצליחה להרגיע אותה, פשוט התחלתי לבכות איתה.
אני יודעת, אי אפשר להישבר ליד הילדים (או אולי אפשר?). אבל זה היה חזק ממני. הרגשתי כישלון של אמא. איך אני לא מצליחה להרגיע את הבת שלי? אם אני לא מצליחה, ואם אבא שלה לא מצליח, מי יכול להצליח? כל כך כאב לי לראות אותה ככה, והייתי כל כך חסרת אונים
שלא ידעתי מה לעשות. אבל איכשהו, כשהיא ראתה אותי ככה, וכשניסיתי להצחיק אותה (למרות שבכיתי יחד איתה), היא פתאום נרגעה. פתאום היא חזרה להיות הילדה המתוקה, החייכנית, האוהבת והמחבקת.
והנה אתמול זה שוב קרה. ככה בלי שום נורת אזהרה, שוב אמה נכנסה להתקף זעם. אבל הפעם, הייתי קצת יותר מוכנה. נשמתי עמוק, ולא התייאשתי. בהתחלה נתתי לה לפרוק, וכשהבנתי שזה רק מחמיר את זה, פשוט חיבקתי אותה, חיבוק אוהב מכל הלב, כזה שאומר "אל תדאגי, אמא פה", ותופתעו לגלות אבל הפעם זה עזר.
אל תתייאשו, והכי חשוב אל תתעצבנו (קל להגיד פחות ליישם בעיקר כשיש ילד שצורח לך באזן במשך דקות ארוכות). פשוט תקשיבו לעצמכן. אתן מכירות את הילדים שלכן הכי טוב, ואתן גם יודעות מה מרגיע אותם, גם אם זה לא קורה מייד. אבל הכי הכי חשוב זה לנשום, להיות קשוב ולא להתייאש.