אין דרך נעימה לעשות את השיחה הזאת. חופשת הלידה הסתיימה והמעסיק מצפה שתחזרי לעבוד בדיוק כפי שהיה לפני. מבחינתו כלום לא השתנה בסדר העדיפויות שלך ומבחינתך השתנה הכל. חוסר ההבנה והניפנוף הלא אלגנטי יכולים לגרום למפח נפש של ממש, לכעסים ולמרירות כלפי מקום שעד לפני כחצי שנה היה הבית השני שלך.
לי ולא רק לי זה קרה. חברות נוספות שלי, שהן נשות קריירה עברו חוויה דומה.
לפני הלידה עבדתי כעורכת דין שכירה במשרד די גדול, ואין צורך להכביר במילים לגבי המין השולט בקרב קהילת עורכי הדין ובעיקר בשותפים של המשרד. עבדתי שעות מטורפות בכל קנה מידה. כשחזרתי מחופשת הלידה היה ברור לי שאני לא אוכל לגדל את הבת שלי אם אמשיך לעבוד כל כך הרבה שעות. עוד כשהחלטנו להביא ילדים לעולם, ידעתי שזה משהו שיהיה חייב להשתנות, ולמרות שבעלי היה מאוד מאוד סקפטי, כי היה בטוח שאני מכורה לעבודה שלי, הבין שאני רצינית מרגע שילדתי וההתמכרות התהפכה מהעבודה לגידולה של אמה.
אני לא מאשימה אותו שהוא לא האמין לי לרגע, והאמת היא שזה די הגיע לי. הייתי מ-כ-ו-ר-ה, ברמה שגם כשלא הייתי בעבודה, עבדתי גם מהבית (טלפונים, מיילים). וזה לא היה רק שעות העבודה, אלא הלחץ שלווה לאותה עבודה, העצבים, הכעס, הסיפורים. דברים שהשתלטו על חיי ושלא בריא להביא לתוכם ילדים.
כשאמה הגיחה לעולם, הבנתי ששום דבר לא שווה את זה שלא אוכל לראות אותה גדלה. בקצב איטי, בלי לחצים ובלי הסחות דעת מעולמם של בוסים גדולים במגדלים גבוהים.
למה אני מספרת לכן את זה? כי כשהסתיימה חופשת הלידה המגיעה על פי חוק, הגעתי למשרד על מנת לומר להם שאני מאריכה את חופשת הלידה (כי לי אישית לא הספיקו שלושה חודשים כדי שאהיה מסוגלת להשאיר את אמה עם מטפלת או להכניס אותה למשפחתון, זה היה נראה כאילו היא עדיין זקוקה לאמא לצידה) לשלושה חודשים נוספים. מיד עלתה השאלה "אבל את חוזרת, כן?".
כבר אז היה חשוב לי להבהיר לבוסים שלי, שהחזרה שלי תהיה תלויה במספר השעות שאדרש לעבוד. כי הרי אין אמא שיכולה לתפקד כאמא במשרה מלאה ובמקביל לעבוד 11 וחצי שעות ביום. מה שברור לנו לא תמיד ברור לאנשים הסובבים אותנו. כנראה שזה נבע מאותה הסיבה שבעלי לא האמין לי - כולם ידעו שאני מכורה לעבודה שלי ולסביבה שלי. הרבה פעמים במחיר אישי.
אבל ברגע האמת, כשהגיע הזמן לחזור, ברגע שבאו לסיומם גם שלושת החודשים הנוספים שאותם לקחתי, היה חשוב לי לסגור את תנאי החזרה שלי כך שאוכל לתפקד כאמא ובמקביל לנהל קריירה. לא הצלחנו להגיע להסכמות, רחוק מזה.
ככה בעצם גיליתי על בשרי שבימינו אין "משרת אם". כיום אימהות עובדות הרבה יותר משש שעות ביום. מרביתן עובדות מ- 08:30 ועד השעה 16:30. וכמובן שיש גם כאלה שעובדות יותר. לא נשכח שהן אינן עובדות רק בחוץ, אלא גם צריכות לנהל את הבית (וגם אם הבעל לוקח חלק עדיין יש מספיק עבודה בבית לשבט: אוכל, כביסה, גיהוץ, ניקיון ועוד).
היה לי ויכוח על העניין הזה עם גבר אשר לא הבין למה אני כל כך מתלהמת כשאני שומעת שיש לי חברה שצריכה לחזור מחופשת הלידה וצריכה להצטדק בפני הבוס שלה למה היא צריכה לעבוד פחות שעות, אך יחד עם זאת שעדיין מגיעה לה העלאה.
הסברתי לו שהעובדה שאמא עובדת 8-9 שעות ביום זה לא אומר שהיא עובדת פחות מיתר העובדים שלו שנשארים במשרד 12 שעות ביום, בדיוק ההפך. אותה אמא לא יוצאת להפסקות קפה ולא יושבת לפטפט בארוחת צהריים שנמשכת שעה וחצי, היא מגיעה לעבודה כדי לעבוד נטו, והיא כמעט ולא מרימה את הטוסיק שלה מהכיסא וזאת הסיבה שלא אמורה להיות בעיה להסכים להפחתת שעות ולהעלאת השכר במקביל. אין מה לעשות, הילדים, בעיקר בגילאים הצעירים, צריכים את אמא שלהם, ואין לה תחליף לא משנה כמה אבא מגניב ומצחיק, כי אמא זאת אמא.
והוא בשיא חוצפתו ענה לי "ביקשתן שוויון אז הנה - זה שוויון" "למה את רואה את האבות עובדים פחות כי הם אבות?". ואני ישבתי שם בשוק. כי כשנוח לאותם גברים לומר "רציתן שוויון אז הנה" הם יודעים, אבל כשמגיע הרגע לשלם לנשים שעובדות בצורה שווה לגברים, שכר שווה לשכר שהגברים מקבלים - אז פתאום יש תירוצים אחרים.
גברים ובוסים נחמדים - שוויון זה שוויון - ואם אתם טוענים לכזה תשלמו לנו שכר שווה וזהה לשכר שמקבלים הגברים תקדמו את הנשים כמו שאתם מקדמים בקלות את הגברים. אם אין הבדל אז אין הבדל!
האמת שדי נמאס לי מכל הענין. ולכן פשוט בחרתי לצאת לעצמאות, כדי שלא אצטרך להתחנן בפני אף אחד אף פעם לעבוד פחות, או שארגיש לא נעים אם אני צריכה להישאר בבית כי אמה לא מרגישה טוב, או סתם כי היא רוצה יום פינוק עם אמא.
אין ספק כי עולם העבודה אינו הופך את הנחיתה של נשים לאחר לידה לנחיתה רכה, אך אל תוותרו לעצמכן, אם אתן מרגישות שאתן רוצות לעבוד פחות כדי לבלות עם התינוק שלכן בבית, או אם אתן ילדתן ואתן חושבות שמגיעה לכן העלאה בשכר, אל תוותרו - תילחמו.
בסוף אם כולן ילחמו אולי נצליח לשנות את התפיסות המעוותות שהשתרשו בחברה שלנו. ואין ספק שחייבים לשנות אותן!