לפני שבוע רשמתי את אמה לשיעור ניסיון לשחיית תינוקות, והאמת שזה משהו שרציתי לעשות איתה לפני הרבה זמן אבל תמיד חשבתי שזה יהיה יותר בשבילי מאשר בשבילה, ושעדיף לחכות עם החוגים עד לרגע שבו היא תתחיל להבין קצת יותר, ותוכל להראות לי אם היא נהנית או לא.
למען האמת, זה החוג הראשון שהיא באמת מבינה ובאמת נהנתה ממנו. כשהיא הייתה בת חודש רשמתי אותנו לשיעורי עיסוי והתפתחות, אך זה היה בעיקר בשבילי ופחות בשבילה, כי מה תינוקת בת חודש מבינה בחוגים, ולמה בכלל היא צריכה חוג? תינוקות, בעיקר בגילאים הצעירים לא זקוקים לחוגים אלא בעיקר לשינה, אוכל, וחיבוקים. אבל אנחנו, ההורים, רוצים לחשוף את הילדים שלנו לכל מה שרק יעזור להם להתפתח, גם כשהם עדיין לא צריכים את זה.
הרשמת עוללים קטנים בני חודש או חצי שנה לחוג, היא בעיקר כדי שהאמא תצא מהבית, שתכיר אימהות המצויות בסטטוס בו היא מצויה, ובכלל כדי לשנות קצת את האווירה. סוג של קבוצת תמיכה שיורדת יותר חלק.
אבל הפעם, בחרתי לרשום אותה לחוג הזה כי הבנתי שהיא ממש אוהבת מים (מקלחת, בריכה, ים, שלוליות, בקבוקי מים, כל מקור מים שרק קיים שאיתו אפשר לשחק עם המים ולהירטב הוא טוב מבחינתה), אז שיערתי שאם ארשום אותה לחוג שחיית תינוקות היא ממש תהנה. יחד עם זאת קצת חששתי, כי אף פעם אי אפשר באמת לדעת.
אני הייתי בחוץ והתמוגגתי מכל רגע שבו ראיתי את בעלי עם הבת שלי, המשפחה שלי, שוחים ועוקבים אחרי הוראות המדריכה. איך היא בטבעיות עושה דברים שלא עשתה קודם לכן ואיך יש דברים שהם פשוט עמוק בתוך ה-DNA של הבנאדם ולא צריך לעשות כלום חוץ מלהפעיל אותם כדי ליישם אותם בחיים.
אמה קפצה, חייכה, השתוללה, עשתה בועות ואפילו קצת שחתה ואני הבנתי שזה מאוד בשבילה אבל גם מאוד בשבילי. כיף לחוות הכל מחדש דרך העיניים שלה כשהיא עושה הכל פעם ראשונה. זה מחזיר גם אותך אחורה קצת לימים שהכל היה פשוט יותר ושהאושר בא בגלים ועם הריח של הכלור. הילדים שלנו מלמדים אותנו הרבה דרך החוויות הראשוניות האלו.