חיכיתי שאוקטובר יגמר בגלל היותו חודש מודעות ללידה שקטה, אבל עכשיו אני מפרסמת את הסיפור שלי:
דכאון אחרי לידה
מאיפה אני בכלל מתחילה להסביר את החוויה הזו?
אחרי הריון תקין לחלוטין בן 39 שבועות ושלושה ימים, ואפילו "משעמם" כמו שאומרים, נולדה לנו פרייה, הבת שלנו (הגיית השם היא- Freya).
ההיריון עצמו, למרות היותו "משעמם" כמו שאמרתי, לא היה תענוג גדול מבחינתי. כן, לא היו בעיות, אבל בהחלט לא נהניתי ממנו, כמו שהחברה מצפה שתגידי.
אבל אחרי... הו אחרי הלידה...
הלידה עצמה הייתה טראומתית מאוד מבחינתי. בקצרה, הייתי עם אפידורל במשך 20 שעות, השקית של האפידורל נגמרה ולא החליפו לי בזמן, ואז התחילה הלידה. משמע, עברתי מאפס למאה. את הלידה סיימתי במשפט הבא "אין לי מושג איך נשים מסוגלות לעשות את זה לעצמן יותר מפעם אחת, זה מזוכיזם טהור".
והבן אדם שיגיד לי "כולן אומרות את זה" יקבל ממני אנפרנד באופן מידי.
אז דבר ראשון, אני אישה שמתפקדת כשצריך. כלומר? לא יכלו "לראות עליי" את מה שחושבים איך דכאון אחרי לידה "אמור" להראות. אין דבר כזה "אמור", אצל כל אחת זה מתבטא אחרת. עשיתי הכל. הנקתי (ניסיתי לפחות במשך חודש וחצי), קילחתי, חיתלתי, כלפי חוץ תפקדתי. אבל מבפנים, מבפנים לא היה דבר.
במשך חודשיים הייתי בסדר כלפי חוץ, לרוב, אבל גססתי מבפנים.
בחודשיים האלה הגעתי למצבים שרציתי להעיף אותה החוצה מהדלת כי לא יכולתי לשמוע יותר את הבכי שלה. רותם הוא זה שהיה שם ושמר עליי (בצדק) כי הוא פחד שאני עוד מסוגלת לעשות את זה. האמת, אני לא יודעת לענות אם הייתי מסוגלת או לא. זוכרים לפני כמה זמן את המקרה שאמא זרקה את התינוק שלה מהחלון? מקרה מזעזע שבאופן טבעי כולנו אומרים "איך אפשר?", "היא מטורפת". אז פעם ראשונה שהבנתי את התחושה של האמא במקרה כזה. היא אכן לא בריאה בנפשה, גם אני לא הייתי, יכולתי להבין את ההרגשה שלה, כי גם אני רציתי לעשות את זה! וזו תחושה נוראית, אני בוכה תוך כדי שאני כותבת את זה, כי רציתי לזרוק אותה החוצה.
חוץ מהמקרה הזה, שאר המקרים היו במחשבה על פגיעה עצמית שלי, לא של פרייה. ניסיתי להסביר לרותם שעדיף שהוא ייקח את פרייה ויעזוב אותי, כי יהיה להם יותר טוב בלעדי. טוב, לא ממש רק להסביר, גם בהתנהגות פשוט ניסיתי לדחוף לשם, שילכו, שייקח אותה, שניפרד כי אני לא טובה בשבילם. המחשבות על פגיעה עצמית הגיעו מאוד מהר אחרי זה. בגלל שהוא לא היה מוכן לעזוב אותי (למזלי), הגעתי למצב שבו הדבר הכי הגיוני היה להרוג את עצמי, כדי שלהם יהיה יותר טוב, בלעדי.
אז אלה בהחלט היו רק מחשבות, אבל רק כי לא הצלחתי לחשוב על איך לבצע את זה. מבחינת כדורים, ידעתי שאין לנו משהו שבאמת יעשה משהו. לחתוך ורידים, לא הייתי מסוגלת, ובהחלט אין לי מושג מאיפה להשיג רעל. ופה בערך נגמרו לי האופציות, אז נשאר רק לבכות, לשרוט את עצמי ולדפוק את הראש בקיר (מילולית).
היו ימים שהגיעו לצרחות, היו ימים שעברו חלק, היו ימים שהוא לקח אותה לכל היום כי לא הייתי מסוגלת להסתכל עליה. בעיקר, לא הרגשתי חיבור ליצור הזה שעכשיו אני חייבת לדאוג לו. לא אהבה, לא חיבה, כלום. פשוט משהו שאני צריכה לעשות. גם חוסר ההצלחה בהנקה תרם לתחושת ה"אני לא טובה מספיק", היא תמיד הייתה צריכה השלמה של תמ"ל אחרי ההנקה, והצלחתי לשאוב מנה אחת ביום! אז הנה אני אומרת, בקול גדול, לא אהבתי את הילדה שלי ברגע שהיא נולדה ולא התחברתי אליה, וזה בסדר!
הציפייה של החברה מאמהות טריות היא בלתי אפשרית. לא כולן אוהבות את הילד מהרגע הראשון, לא כולן נהנות מההריון, מהלידה ומ"חופשת" הלידה (זו לא חופשה, בלי קשר לעובדה שאנחנו נפלנו על הקורונה). תחושה הבגידה שהרגשתי אחרי הלידה, מכמות הדברים שלא מספרים לך. כולם מכינים ללידה, אף אחת לא מדברת או מכינה לאחרי.
*תיאור גרפי*
כמויות הדם שיוצאות ממך, הכאבים של התכווצות הרחם (שכבר גיליתי שכואבים יותר אחרי כל לידה), הפציעות האפשריות במהלך הלידה... כל הדברים האלה לא נאמרים, מושתקים, טאבו לדבר עליהם. התירוץ ששמעתי עד כה היה שאם יספרו הכל, אף אחת לא תרצה ללדת. אני מצטערת, אבל זו בחירה שלי אחרי שקיבלתי את כל המידע, לגרום לי לעשות משהו דרך מניפולציות לא מתקבל אצלי.
אחרי חודשיים בבית, לבד, בסגר קורונה, רותם הבין שמשהו לא בסדר ויצר קשר עם מי שצריך עד שהגענו למרפאת חווה בביה"ח תל השומר. מרפאת חווה היא מרפאה לטיפול בחרדה ודכאון של נשים בהריון ולאחר לידה. בהתחלה לא הסכמתי ללכת לזה, כי זה אומר שאני אצטרך לקחת תרופות פסיכיאטריות, ודאז, פחדתי מתרופות פסיכיאטריות. חוץ מזה שהתרופות של מחלות מסוימות באמת מורגשות כשאתה לוקח אותן, פחדתי בגלל שבעברי לקחתי רטלין, וריטלין מאוד משנה את התחושה ואפשר לדעת מתי הוא מתחיל לעבוד ומתי הוא מפסיק. פחדתי שהכדורים "יכבו" אותי, יהפכו אותי למישהי אחרת.
אחרי שהוסבר לי שהכדורים למצב שלי אינם משנים תודעתית, השתכנעתי ונסענו לפגישה במרפאת חווה. אני הודעתי מראש לרותם שהוא זה שידבר בפגישה ושאני לא מתכננת להגיד דבר. בפועל? לא סתמתי את הפה. הכל פרץ החוצה, הכל! (הנה אני שוב דומעת). השאלה הכי גדולה שיצאה לי מהפה, בהאשמה עצמית הייתה "מה עשיתי לעצמי?". בשביל מה, בשביל מה הייתי צריכה להביא ילדה לעולם? כי לזה החברה (בעיקר הישראלית-יהודית) דוחפת אליו?
דר' בר הייתה מדהימה ורשמה לי תרופה מאחת המשפחות של התרופות הפסיכיאטריות (NDRIאם זה מעניין מישהו). יומיים לאחר מכן התחלתי טיפול אינטנסיבי במרפאת חווה. שלוש פעמים בשבוע הייתי מגיעה לטיפול קבוצתי של 4 שעות בערך. טיפול קבוצתי של עד עשר נשים, חלקן אחרי לידה שניה או שלישית, אבל הרב היו אחרי לידה ראשונה. פעמיים בשבוע היינו רק הנשים, פעם בשבוע היינו מגיעות עם הילדים. הייתי שם שלושה חודשים. תוך כדי הוסיפו לי עוד תרופה לערב כדי שאצליח לישון (לא בעיה חדשה אצלי).
החיבור שנוצר עם הנשים האלה הוא חיבור מיוחד ומדהים. ההכרח להגיע לכל המפגשים, בעיקר ההכרח להגיע למפגש עם הילדים, עושה משהו מיוחד. כמו שאמרתי, בהתחלה לא היה לי חיבור לפרייה, לא אהבתי אותה. בזכות המפגשים האלה, שכללו מפגשים פסיכולוגיים, מפגשי CBT, טיפול ביצירה, טיפול במוזיקה ומפגש פעם בשבוע עם מטפל/ת דיאדי/ת שהתמחו בפסיכולוגיה התפתחותית עבור התינוקות, התחברתי ולמדתי לאהוב את הבת שלי.
את המשפט "אני אוהבת אותה" אמרתי פעם ראשונה לאחר חודשיים בטיפול ותוך כדי ראיון שעשו לי על דכאון אחרי לידה. זה הפתיע גם אותי. עד אז גם לא שייכתי אותה אליי. היא הייתה "היא", "התינוקת", "זו"... לקח הרבה זמן עד שהצלחתי להוציא מהפה "הבת שלי".
ביום חמישי האחרון סיימתי את הטיפול במרפאה (אחרי יולי נשארתי בטיפול עם פסיכולוגית פעם בשבוע), ואני במצב הרבה יותר טוב היום. אבל תמיד יש את הפחד שהכל יחזור, הפחד שאני אגיע לשם שוב. התחלתי טיפול עם מטפלת דרך מכבי, אבל המרפאה תמיד תהיה שם בשבילי, מתי שאצטרך.
דכאון וחרדה אחרי לידה הם מאוד נפוצים, אל תתביישי אם את מרגישה שאת לא מחוברת לתינוק/ת מהרגע הראשון. תבקשי עזרה!
את המגנט הזה, חברה מהטיפול נתנה לנו, וזה המשפט הכי חכם שקראתי לאותו רגע, פשוט התחלתי לבכות כשקראתי את זה.
