כשהייתי בהיריון יצאה סדרת הדוקו בערוץ 8 "ואז הגיע ילד". סדרה בת ארבעה פרקים המתעדת את מערכות היחסים של ארבעה זוגות לאחר הלידה, כשהמשותף לכל ארבעת הזוגות זה המשבר בזוגיות שהם חוו לאחר הלידה.
והאמת, זה הצליח להפחיד אותי. כי בנוסף ל"הצצה" לה זכיתי במסגרת הצפייה בדוקו, הפחד הגדול ביותר של בעלי היה שהלידה תשפיע על הזוגיות שלנו ושהדברים ישתנו ולא לטובה. ואני שלא ידעתי מה מצפה לנו, רק ניסיתי להרגיע אותו (ובאותה הזדמנות גם את עצמי) כשאני חוזרת על המנטרה עליה חזרתי במהלך כל ההיריון והוא "הנסיכה הקטנה מצטרפת לחיים שלנו, ולא אנחנו לשלה, ולכן אורח החיים שלנו יישאר בבסיסו אותו הדבר למעט שינוים הכרחיים".
אל תטעו, מנטרה זו לא נולדה כי אני אגואיסטית וחושבת רק על מה שטוב לי ומה שעושה אותי מאושרת, אלא מתוך הבנה שכדי שלילדים שלי יהיה טוב הם צריכים הורים מאושרים, ויותר חשוב הורים שאוהבים אחד את השנייה!
וכן, אני יכולה לומר לכם שלאחר הלידה, מערכת היחסים בין בני הזוג קצת משתנה, ולא משנה כמה אתם אוהבים ומאוהבים, בעיקר מספר שעות השינה שלכם ולכן הרבה יותר קשה לעבוד על הזוגיות כששניכם עייפים, ואין לכם כוח או עצבים לנהל שיחות, בטח לא שיחות על רגשות, וכשהדבר היחיד שאתם רוצים לעשות כשיש לכם רגע אחד פנוי הוא לשים את הראש ולהשלים שינה.
הלידה גורמת למשברון בזוגיות, אבל צריך לשים לב אליו, כי בקלות הוא יכול להפוך ממשברון למשבר. לא כי אתם לא אוהבים, אלא בגלל שכניסתו של ילד, גורמת לכך ש-99.9% מתשומת הלב של בני הזוג מופנית לאוצר הקטן שרק נולד. זה לא שהחלטתם לשים את בן/בת הזוג בצד אלא שכדי להקל על השינוי ובעיקר על הקשיים שחווים לאחר הלידה (חוסר שעות שינה, התקפי בכי של העולל הקטן וכדומה), בדרך כלל עושים תורנויות, דבר אשר מפריד כדי שלפחות אחד מכם יצליח לנוח.
בעלי ואני הגענו במהלך ההיריון לסוג של הסכם לא כתוב, שלא משנה מה, אנחנו חייבים להקדיש אחד לשנייה לפחות שעה אחת ביום לבלות יחד. גם בלי לדבר. סתם לשבת מחובקים בסלון ולראות יחד טלוויזיה.
בילוי יכול להיות גם לראות פרק של סדרה (שבמהלכה יש מצב טוב שאת נרדמת), ושלפחות פעם בשבוע יוצאים לדייט עם הנסיכה או לאחר שהיא נרדמה להזמין טייק אווי ולצפות בסרט. פעם אחת בחודש - לצאת רק שנינו (למזלנו התברכנו במשפחה שתמיד מוכנה לעזור).
בחודשיים הראשוניים לאחר הלידה, היה מאוד קשה ליישם את ההסכם. כשהנסיכה נרדמה בלילות, הדבר היחיד שרציתי לעשות (וגם עשיתי) היה להשלים שעות שינה. לא היה לנו יותר מידי זמן לבלות ביחד. אבל כשבעלי התחיל להראות סימנים שהזנחתי אותו קצת (לא מתוך רוע אלא תוצר של העייפות המצטברת), החלטתי שאני צריכה להתאפס על עצמי ולהקדיש לו זמן (בדיוק כמו שאני מצפה שהוא יקדיש לי) ולא כי הייתי חייבת אלא כי רציתי, באמת התגעגעתי אליו (למרות שהוא היה איתי), ולזמן שלנו.
לכן כשהתאפסנו על עצמנו (או יותר נכון, כשאני התאפסתי על עצמי), כן עמדנו בתנאי ההסכם, ואני יכולה לספר בדיעבד - טוב שעשינו את זה. בנות, בואו נודה באמת, מהרגע שהאוצרות הקטנים שלנו נולדים, אנחנו נוטות לשים את בני הזוג שלנו בצד, בכל הקשור למערכת היחסים - זו טעות.
זוגיות היא עבודה במשרה מלאה. חייבים להשקיע בה כדי שהיא לא תתפרק. גם ככה אנחנו חיים בעידן שאנחנו תמיד רודפים אחרי משהו: קריירה, כסף, זמן, ולכן גם בלי ילד, קשה בימינו לשמור. אבל אם הזוגיות שלכן חשובה (ואני יודעת שכן, אחרת לא הייתן עושות ילדים עם בן הזוג שלכם) תקדישו לה את הזמן שלה. זה לא פחות חשוב. ההיפך. זה אחד מהדברים הכי חשובים. לכן תקפידו לפנות זמן לבילוי עם בן הזוג, אתם לא חייבים לצאת, אתם יכולים להישאר בבית, אבל לבלות יחד.
תתחבקו, תתנשקו, תראו סימני אהבה אחד לשני, כמו שהייתם עושים לפני, ותקפידו לשמור על הגחלת, כי גם הילדים שלכם ישמחו בעתיד לראות שההורים שלהם נותרו מאוהבים לאחר כל כך הרבה זמן.
