שבוע וחצי לפני סיום הגן של אמה, קיבלתי הודעה מהגננת "אמה ננשכה שוב...", באותו הרגע ראיתי שחור, כי שבועיים קודם לכן, אמה חזרה עם סימן נשיכה על היד שלא נעלם במשך למעלה משלושה שבועות (מה שהעיד על חוזק הנשיכה והכאב שחוותה).
כשהתרחש אירוע הנשיכה הראשון, לא קיבלנו הודעה לפני מהגננת, ובעלי הופתע לגלות את הסימן כשהוא בא לאסוף אותה מהגן. למזלנו הילדים הגדולים בגן יודעים לדבר, והסבירו לנו מה קרה ומי נשך את אמה.
כשראיתי את הנשיכה הראשונה לא יכולתי להישאר אדישה. אני מודעת לכך שדברים כאלה קורים בגן בין הילדים, אבל נשיכה חזקה יכולה להשאיר צלקות וסימנים לכל החיים, וזה בלי לתחושות שזה יוצר אצל הילד הננשך.
לכן למחרת, דיברתי עם הגננת והסייעות וניסיתי להבין מה עשו עם זה. האם שוחחו עם האמא של מי שנשך את אמה, האם זה בטיפול שכן ידוע שמדובר בילדה אלימה למידי (אישית ראיתי איך היא פועלת בלייב). ולכן לא הייתי מוכנה "להחליק" על זה.
להפתעתי נתקלתי בתגובות כמו "זה בסדר, הילדה נושכת כי מתוסכלת ונשיכה היא אחד מהאמצעים לביטוי עצמי". ואני חשבתי לעצמי What the fuck? את מי זה מעניין? אם יש לה בעיות כלשהן, שההורים שלה יפתרו אותם, הילדים בגן לא צריכים להיות קורבנות של התסכול של אותה הילדה, ולמה אמה צריכה לחוות על בשרה תסכולים שלא קשורים אליה?
בנוסף אמרו לי שדיברו עם האמא ושהנושא בטיפול. כמובן שהנושא שהיה בטיפול, לא טופל כראוי, כי כפי שכתבתי בתחילת הפוסט, שבועיים לאחר מכן קיבלתי את הודעת הגננת של אמה לפיה ננשכה שוב, הפעם בגב. ואז באמת איבדתי את זה. אני לא יכולה להסביר לכן איך הרגשתי, מצד אחד חסרת אונים כי מה אני יכולה לעשות ומצד שני אשמה נוראית, כי שלחתי את אמה לגן בתקווה שהיא לא תנשך שוב, כי העניין אמור היה להיות בטיפול.
כבר הייתי פחות נחמדה ומכילה. אמרתי לגננת שאם אותה ילדה לא מורחקת מהגן, אמה לא תגיע לגן. לא זו בלבד, שהאמא של הילדה לא טרחה להתקשר אליי על מנת להתנצל בפעם הראשונה, אלא שזה לא טופל מאז, לא על ידי ההורים של אותה ילדה ולא על ידי הגן. למחרת שלחתי הודעה לקבוצת ההורים של הוואטסאפ על מנת לעדכן את כל ההורים על מה שאמה עברה (אז גם גיליתי שאמה לא הייתה הילדה היחידה שננשכה על ידי אותה ילדה), ועל כך שמדובר באירוע חמור המצריך טיפול של ההורים (מבלי להפנות את ההודעה ישירות להורי הילדה), ושל הגן כי מדובר באירוע אלים לכל דבר, והילדים בגן אינם צריכים להיות חשופים אליו או לפחד מאיזשהו ילד שמשליט טרור בגן.
רק אז טרחה האמה של אותה ילדה להתקשר אלי על מנת להתנצל. כמובן שלא באמת להתנצל כי מבחינתה זה קורה, ושגם היא ננשכת (יצוין כי אותה ילדה ננשכה כי היא נשכה ילד שהחזיר לה נשיכה) ושהיא חושבת שאני מגזימה כשאני אומרת שלא אשלח את אמה לגן כל עוד הילדה שלה שם.
אז הבנתי שיש הורים שפשוט מעדיפים להתעלם מהמציאות, שבוחרים לראות את הדברים בצורה שמתאימה להם. נכון, נשיכות מתרחשות בגן, ומהווים גם ביטוי עבור חלק מהילדים, אבל אי אפשר להתעלם מהן בדיוק כפי שלא ניתן התעלם מאף ביטוי אלימות שמתרחש בכותלי הגן.
הגן הוא מוסד החינוך הראשון של הילדים, מלבד הבית שם הם מחונכים. צריכים ללמד אותם מה מותר ומה אסור, מה נחשב לטוב ומה נחשב לרע. ולכן גם אם אסור להרחיק ילד מגן פרטי, לדעתי יש לשנות את זה. העובדה שישנם ילדים שמגיל צעיר מראים סימני אלימות צריכים לזכות בטיפול המתאים על מנת שיבינו שלא כך נוהגים. אין ספק שלהורים קשה להבין את זה שיש להם ילד המראה סימני אלימות, אבל עדיף לפקוח עיניים ולהתמודד עם המציאות, כי ככל והדברים לא מטופלים, הם יחמירו.
האירוע הזה לימד אותי שיעור לחיים שלא אהבתי ללמוד בכלל! הבנתי שלא משנה כמה אנסה להגן ולגונן על אמה, אני לא צמודה אליה 24/7 ולכן היא עלולה להיפגע ולהיפצע. ואת זה היה לי קשה לקבל, כי אני הבאתי אותה לעולם הזה ומרגישה שהתפקיד שלי הוא להגן עליה מכל רע. הבנתי שזה לא אפשרי, שאני רק יכולה לנסות וגם אז זה לא בטוח יצליח (עובדה ננשכה פעמיים). ואירוע הנשיכות הוא קל יחסית למה שיש בעולם, והדברים הרעים והמזעזעים שהעולם שלנו רווי בהם הוא אינסופי.
לא משנה בת כמה תהיה ואיפה תהיה, הרצון להיות שם בשבילה לעולם לא יחלוף, ועם זאת לא תמיד אוכל להיות שם כדי למנוע ממנה מלהיפגע וכל מה שיש לי לעשות הוא למנוע את מה שניתן למנוע אך בעיקר לחנך אותה בצורה שבה תדע מה לעשות אם היא תקלע למצבים כאלה.
העולם הוא די אכזר ואנחנו צריכים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להפוך את העולם הזה לעולם טוב ומוגן יותר כדי שהילדים שלנו יוכלו לחיות בלי חששות ופחדים. אז אל תעלימו עיניים גם אם פחות נוח ולראות את הדברים הפחות טובים שהילדים שלנו עושים, צריך להתמודד עם זה, ולא רק בשביל הסביבה אלא גם בשבילם.