לפני מספר שבועות, בעודי מסתכלת על בעלי יוצא לבילוי הקבוע עם החברים שלו, עלו בי השאלות: האם עכשיו שילדתי נגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם קודם? האם עכשיו תפקידי להיות אמא 24/7, שבעה ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, ככה כל עוד הנסיכה הקטנה ואחיה הלא קיימים יהיו תלוים בי?
האם לא אזכה שוב לצאת לאיזה דרינק ככה מעכשיו לעכשיו עם חברות ואיבדתי כל גרגיר של ספונטיות? אני שרציתי להיות כל כך שונה מהאמהות שכל חייהן סובבות סביב הילדים שלהן הפכתי בעצמי לכזאת? אני כזאת שמוותרת על כל מה שהכרתי לפני ובעצם מוחקת את שאר הקיום שלי?
וזה הרי לא משהו שהייתי מוכנה לקבל וגם עכשיו לא. החיים קצרים מידי! נכון – הפכתי לאמא ואין מאושרת ממני, אבל האם זה אומר שחוץ מלהיות אמא, אין לי זמן או אפשרות לעשת דברים נוספים? האם האמהות בעצם שמה בצד את כל יתר הדברים שהיו חשובים לי בחיים?
אני שלפני הלידה תמיד אמרתי לעצמי (וגם לאחרים) שאני לא אשתנה ושהחיים שלי לא ישתנו בגלל שנולדה לי נסיכה קטנה, שלא אהפוך להיות רק אמא, שתמיד יהיו לי גם את החיים שלי עצמי, הפכתי לאמא בלעדית, בחודשיים הראשוניים לאחר הלידה.
ואז התעוררתי. אחרי שהבנתי שכדי שאוכל לשמור על השפיות שלי ושלא אגרר לריבים עם בעלי (שלא שינה את חייו כלל ועיקר), שגם אני צריכה זמן לעצמי, גם אני צריכה להינות, גם אני צריכה לחזור להיות אותה אחת שהייתי לפני שהייתי אמא, כי גם אני חשובה, גם אני בן אדם, אמנם קיבלתי תפקיד נוסף, אמא, אבל הוא תפקיד נוסף ולא היחיד בחיים שלי.
הרי אני יכולה להיות גם אמא וגם אשת קריירה, גם חברה וגם אישה לבעלי, גם תלמידה וגם ילדה להורים שלי.
נכון, התפקיד שלי כאמא גוזל כיום ועתיד לגזול את מרבית שעות היום למשך העשור-שניים הקרובים, גם כשלא אהיה נוכחת פיזית ליד הנסיכה הקטנה (כי אף פעם לא חדלים להיות אמא, אפילו לא לשניה אחת) וכאמא יש לך הרבה פחות זמן לעצמך ולדברים שאת אוהבת או רוצה לעשות אבל צריך ללמוד לתמרן, ובעיקר לדעת עם מי להתחתן ולהבין ולהפנים שאם לא תדאגי לעצמך - אף אחד לא ידאג לך.
אחרי שהבנתי שכדי לשמור על שפיותי אני צריכה לחזור לעצמי, לעשות את הדברים שאני רוצה, שאני אוהבת ושביומיום לא היה לי זמן לעשות (בגלל השעות הפסיכיות שעבדתי בהן), התחלתי גם ליישם ולא רק לחשוב.
וככה לאט לאט, נרשמתי לאימוני כושר (אחד מהדברים הנוספים שיגרמו לי לחזור לעצמי גם פיזית ולא רק נפשית), התחלתי להוציא לפועל דברים שחיכיתי שיהיה זמן כדי לעשות אותם, תיאמתי עם חברות לדרינק, וישר חזר החיוך לשפתיים.
והנה המחשבות של "נגמרו לי החיים" הפכו ל"החיים נמשכים והם רק טובים וממלאים יותר".
כמובן שבלי בעלי לא הייתי מצליחה להתרומם מהר כל כך, ואם הייתי מקשיבה לו קודם לכן, (כשהוא התעקש שאצא עם חברות להתאוורר, או שסתם אלך למסז' כדי לפנק את עצמי כי מגיע לי) אולי לא הייתי נשאבת לתהום אפור שבמהירות יכל להפוך לשחור ומשם לדיכאון. מזלי שבעלי ראה אותי והבין מה אני צריכה, אבל זה לא הספיק, גם אני הייתי צריכה להבין את זה.
אבל איך אפשר להבין את זה כשאת לא יודעת האם זה בסדר לצאת עם חברות שלך לדרינק חודש אחרי שילדת? האם אנשים לא יסתכלו עליך במבט של "איזו מן אמא היא?" "מה, היא לא יכולה להתאפק? היא הייתה חייבת לצאת כל כך מהר?".
החברה היא כל כך שיפוטית ולא תומכת, כי יש נורמות התנהגות שאם חורגים מהן אז כנראה שאת לא בסדר. אבל מי בכלל קובע מה בסדר? ומה שבסדר למישהי אחת לא בהכרח בסדר לאחרת.
אז בנות, כן העובדה שילדנו לא אומרת שנמחקה הזהות שלנו וגם אנחנו רוצות לכייף ולחזור לעצמנו פיזית ונפשית. חוסר שעות השינה, העובדה שאת מרבית הימים אחרי הלידה אנחנו מבלות לבד עם עולל קטן שלא מדבר ולא מבין, שרק בוכה, ומחרבן או משתין - יכולה לשגע פילה. אנחנו צריכות לעשות את מה שיכול לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו. כי בסופו של דבר אם לנו לא יהיה טוב, אז גם למשפחה הקטנה שלנו שרק נוצרה לא יהיה טוב, דבר אשר יגרור אחריו הרבה בעיות. צאו, כייפו, תהנו, דאגו לעצמכן (ורק לעצמכן לשעה אחת לפחות ביום) זה לא יהפוך אתכן לאמהות רעות, זה פשוט יחזיר אתכן להיות בנות אנוש ואם יש מי שייבקר, תדעו שזה רק מקנאה (;.
Comments