במהלך ההיריון שלי העליתי 19 קילו. לא מעט בשביל מישהי שלא עברה את רף ה-53 בחייה, והאמת היא שלמרות שידעתי שמדובר בתהליך טבעי, היה לי לא פשוט להתמודד עם זה. פיזית (הגוף שלי לא היה רגיל לסחוב את המשקל הזה) ונפשית (הרגשתי לא במיטבי, לא משנה מה הסביבה שלי אמרה).
בשבועות האחרונים של ההיריון הייתי עסוקה בלתכנן איך אחזור להתאמן מיד כשיתאפשר לי, כמה פעמים אתאמן ואיפה כאשר השאיפה הייתה אחת ויחידה, לחזור למשקל המקורי שאתו התחלתי את ההיריון במינימום זמן.
שאיפות לחוד ומציאות לחוד.
לאור העובדה שילדתי את הנסיכה הקטנה שלי בניתוח קיסרי (סימנים הראשונים לעקשנותה נראו כבר בהיריון כשהיא לא התהפכה למרות ניסיון ההיפוך), הנחיות הרופאים הייתה שאוכל לחזור להתאמן רק לאחר 8-10 שבועות.
לא הייתי מוכנה לקבל את זה! הרי איך זה הגיוני ששחקניות ודוגמניות יוצאות מבית החולים לאחר הלידה שלהן בסקיני ג'ינס, ונראות מיליון דולר ואני בקושי מצליחה לעשות כמה צעדים בגלל כאבים בצלקת? שלא נדבר על זה שבכלל לא עלה בדעתי לנסות ללבוש ג'ינס כי זה נראה לא מציאותי, בגדר הבלתי אפשרי, ובטח שלא סקיני גי'נס.
כשהגעתי הביתה מבית החולים, ניסיתי לחפש באינטרנט מאמרים שקובעים כי כן אוכל לחזור להתאמן ולא לאחר 8-10 שבועות, לצערי לא מצאתי. כל המאמרים קבעו בצורה מפורשת כי לאחר לידה רגילה מומלץ לחזור להתאמן לאחר 6 שבועות ואילו לאחר לידה קיסרית, לאחר 8 שבועות, דבר שאז נראה לי כמו נצח.
נכון שעד לאותו המועד הורדתי 10 קילו, בתוך שבועיים מהלידה, אבל אלה היו בעיקר נוזלים ותוצרי הלידה ואני עדיין הייתי תקועה עם 9 קילו.
התחלתי לעשות הליכות - קצת פעילות גופנית לגוף ובעיקר לנפש. אז הלכתי ולא מעט. כלום. המשקל הראה את אותו המספר. אני שמעולם לא הוטרדתי ממשקל ומעולם לא נשקלתי, עליתי על המשקל באובססיביות, מידי יום, לפעמים פעמיים ביום יותר, הכל כדי לראות את המספר שעל צג המשקל יורד - וכלום!
דיאטה לא יכולתי לעשות, כי הנקתי אז כך נשארתי די תקועה. אומרים שהנקה עוזרת להוריד במשקל, אצלי אישית זה לא עבד (לצד הטענה כי הנקה מסייעת בהרזיה לאחר הלידה, ישנן טענות שקובעות בדיוק את ההיפך - לכו תדעו למי להאמין!).
כשחלפו 6 שבועות מהלידה הייתי בביקורת אצל רופא נשים וחיכיתי לתור הזה כאילו חיי תלויים בו, כי ידעתי שאז אוכל לבקש ממנו את אישור רפואי שאותו אוכל להציג למקום בו אתאמן. אבל גם כאן נתקלתי בבעיה. הייתי צריכה לשכנע את הרופא נשים שלי שאני מספיק חזקה, כדי לחזור להתאמן. הוא מצידו לא רצה ליטול אחריות ואמר לי שהוא אישית לא ממליץ לי להתאמן אלא רק בחלוף 10 שבועות מהלידה (כן, רופאים מעדיפים כסת"ח, מאשר שפיות).
לא הקשבתי לו, ונרשמתי לסטודיו עם אימונים וסדנאות לאימהות (מרבית השיעורים בנוכחות התינוקות ואלה שלא יש בייביסיטר ששומרת עליהם במלך האימון) אשר הסתבר שהוא הרבה יותר ממקום בו אני רק מתאמנת. וטוב שלא הקשבתי לרופא, כי מאז שהתחלתי להתאמן לא רק שהרגשתי יותר טוב עם עצמי לאט לאט גם הפסקתי התעסק עם המשקל שלי, כי פשוט היה לי כיף להתאמן (אמנם מדברת בלשון עבר, אבל אל תבינו לא נכון, אני עדיין מתאמנת).
היום, ארבעה חודשים לאחר הלידה, אני שוקלת 58 קילו אבל פחות עסוקה במשקל ויותר בלהתאמן ולהינות מהאימון. בואו נהיה מציאותית לרגע, היריון ולידה הן חוויות טראומתיות לגוף, והעובדה שאנחנו מצפות ממנו לחזור למימדיו שניה אחרי שילדנו, זאת דרישה לא הגיונית בעליל.
כן יש נשים שמצליחות לצאת מבית החולים עם הסקיני ג'ינס או אחרי חודש נראות כאילו מעולם לא היו בהיריון - אבל זאת לא מהות. אין לחץ, וכל אחת תחזור לעצמה בזמן שלה, ויכול להיות שהיא לא תחזור לעצמה, אבל הכי חשוב זה שהבאנו לעולם את האוצרות הקטנים שלנו.
הוליווד וגיא פינס אינם מדד המציאות, תסתכלו ימינה- שמאלה על הנשים שבסביבתכם שילדו, הן המדד להשוואה. וחוץ מזה אין שום סיבה שלא נאהב את הגוף שלנו גם ברגעים הקשים שלו. היריון הוא תהליך לא פשוט עבור הגוף, והעובדה שאנחנו יוצרות חיים ומגדלות אותם במשך 9 חודשים בגוף שעד עכשיו היה קיים רק בשביל תמונות יפות - זה הדבר החשוב. זה מה שאמור לגרום לנו להפסיק לחשוב על המשקל, ולהתחיל לאהוב את הגוף שלנו.
