מהלימון? לימונדה. מהבידוד? גמילה

סופסוף צלחנו את הבידוד שנכפה עלינו בגלל אמה בעקבות הטיסה שלנו לחופשה משפחתית בבודפשט, חופשה אשר זכתה לפוסט נפרד שם כתבתי על חווית הטיסה החופשה לחו"ל עם ילדה בת שנתיים וחצי. הבידוד הרג לנו שני ציפורים במכה אחת, שכן בבדיקה שערכנו בעת חזרתנו לישראל, אמה התגלתה כחיובית לקורונה.

לאור העובדה שאמה לא סבלה משום תסמין של הקורונה הסתכלנו על כל חווית בידוד בצורה אחרת, שכן ממילא היינו צריכים להיכנס לבידוד בגלל שהיא אינה מחוסנת, ולכן הייתה צריכה לעשות שבוע בבית, דבר אשר נלקח בחשבון מבחינת התזמון של הנסיעה, ועתה היא התגלתה חיובית לקורונה, לכן תהא זכאית לתעודת מחלים, וזאת מבלי שנדרשנו למשהו נוסף, ככה שמעתה נוכל לטוס איתה ללא שום בעיות או בידודים.

משהו שכן הטריד אותנו הוא איך נעבור את זה? אמה, כמו כל ילדה אחרת בגילה, אוהבת את החופש ואת החוץ (ללכת לשחק בגן השעשועים, לטייל, לשחק עם הקורקינט בפארק וכו'...) והעובדה שלא תוכל לצאת בכלל, הלחיצה אותנו מעט.

ואז, עלה במוחי רעיון (רציתי לכתוב גאוני!) לנצל את תקופת הבידוד כדי לגמול אותה מטיטולים.

חשבתי שבגיל הזה היא כבר תהיה רק עם תחתונים, אבל לא. ולמה? כי רציתי שזה יבוא ממנה.

כדי לעבור את הגמילה בצורה הטובה ביותר, החלטתי להסתייע בגורמים מקצועיים. נרשמתי לסדנא של ליאת עזריה אהרונוביץ', "נפרדים מטיטולים עם ליאת עזריה- אהרונוביץ'". כל זאת לאחר שהבנתי שאיפה שניתן להיעזר במומחים עדיף. בטח אחרי החוויה שכשלא הצלחנו לגרום לאמה להירדם לבד נעזרנו ביועצת השינה- מילה טלמן, ועל כך בהרחבה בפוסט. החלטתי שהפעם אני לא מחכה ויש נרשמתי לסדנא.

כשהתחלתי, הבנתי שלא הייתי צריכה מעולם לחכות שאמה תראה לי סימני מוכנות לגמילה (מה זה הבנתי? ליאת פשוט אמרה וזה פשוט נכון), כי כפי שלא הראתה לי סימני מוכנות להיגמל מתחליף החלב, ככה היא לעולם לא תראה לי סימני מוכנות לגמילה. תינוקות/ילדים הם לרוב בדיוק כמונו, גם אנחנו לא משנים דפוסים שנוחים לנו כל כך מהר. לכן אם לא הייתי מחליטה שאנחנו מתחילים תהליך גמילה, הייתי ממשיכה לחכות, ולחכות...

בגישה החיובית שהתחלנו את הבידוד אז גם ראיתי שלא יכולתי למצוא תזמון מושלם יותר מהתזמון הזה, כי ממילא היינו בבית, ולכן היה יותר פשוט להרגיל את אמה לסיר ולהסתובב בלי טיטול. ככה שלא היינו צריכים להישאר בבית במיוחד בשביל זה, זה היה "על הדרך".

כמו כל גמילה, היו פספוסים ורגעים לא פשוטים שאנחנו עודנו עוברות. העבודה הקשה אינה מסתיימת רק בבית, אלא גם בגן, ושם זה קצת יותר קשה כי הגמילה לא מלווה על ידינו, ולעיתים לצוות יותר קל לנסות לוותר ולומר להורים שהילד עדיין לא מוכן (גם אם זה לא נכון, כי אין דבר כזה מוכן - כבר הבנו את זה לבד).

הדבר הכי חשוב שלמדתי, הוא שצריך סבלנות ובעיקר לתת לילד תחושה טובה גם כשיש פספוסים, כי ביום הראשון שאמה הייתה בגן, היום הראשון שבו ניסינו את הגמילה גם שם, כשבאתי לאסוף אותה, הסייעת אמרה לי ליד אמה שהיא עדיין לא מוכנה, ושהיא פספסה במשך כל היום, וזה משהו שלא עושים! משפטים שאמה עצמה הבינה ולקחה מאוד קשה (חזרה עצבנית ביותר באותו היום, ואני נותרתי להתמודד עם זה, לא הסייעת).

יצאנו מהבידוד!

אז הורים, אין דבר כזה לחכות לרגע הנכון שהילד מוכן, תחליטו אתם מתי יש לכם זמן פנוי ותשקיעו בזה, זה שווה את זה, לא רק כי סופסוף אפשר יהיה לוותר על הטיטולים אלא בעיקר בגלל שתוכלו לראות בעיניכם את הגאווה שהילד/ה שלכם כשהוא/היא מצליחים לעשות פיפי וקקי לבד בסיר.

האושר שבלהיות הורה...