לשחרר. לעזוב

יום ראשון הגדול והמיוחל (עבור אותן אמהות שהתקשו לעבור את החופש הגדול) הגיע והוא מאחורינו, אך מסתבר שעבור האמהות שהכניסו את העוללים הקטנים שלהן בפעם הראשונה לגן זה היה רק תחילתו של מסע רווי ברגשות ובדמעות (בעיקר שלי).

אז אחרי שסיימנו את כל ההכנות (ראו בענין זה את הפוסט "יום ראשון הגדול"), ה-1.9 הגיע הרבה יותר מהר מהמצופה, ואיתו החששות שליוו אותי במהלך כל התקופה מאז שהחלטתי לרשום את הנסיכה הקטנה שלי לגן, כשהם רק גדלים ומתעצמים ככל שהשעות התקרבו לקראת שעת הש'. קיבלתי רגליים קרות. הרי איך אני יכולה לתת לתינוקת הקטנה שלי שעדיין לא מלאו לה שישה חודשים, ללכת לגן במשך למעלה מחצי יום, לתת למישהי שהיא לא אני לטפל באוצר הכי יקר לי בעולם. ואם לא די ברגשות האשם שליוו אותי לאחר קבלת ההחלטה, העובדה שלכל הסובבים והמכרים (בעיקר בני הדור הישן) היה מה להגיד בעניין, רק הפך את ההחלטה הטריוויאלית ביותר לקשה מנשוא.

אני די בטוחה שלא רק אני חוויתי את אותם הרגשות, שחלקן מוצדקות וחלקן פחות, אבל בכל מקרה התפכחתי על עצמי ביום ראשון בבוקר, כי אני הרי יודעת שלהכניס את הילדה שלי לגן בגיל חצי שנה זה לא רע, אולי בדיוק הפוך. העובדה שהיא עוד קטנה מכדי להבין יכולה לפשט את העניין, אשר עלול היה להיות הרבה יותר קשה אילו היינו נשארות יחד זמן רב יותר- כך תהליך ה"פרידה" היה הופך להרבה יותר קשה (ותאמינו לי שהוא גם ככה היה ועודנו קשה). ואם שתי הסיבות האלה לא מספיקות, הרי שאני מאמינה שעל אף העובדה שהיא אוהבת את אמא שלה והיא נהנית איתה (בדיוק כמו שאני אוהבת ונהנית להיות איתה אם לא פי מיליון) הרי שמקומה להיות עם ילדים שיכולים לגרום לה להתפתח הרבה יותר מהר - כי תינוקות הם כמו קופים קטנים, מנסים לחקות את מה שהאחר עושה. מכאן שנראה לי שלמרות העצב והקושי הרב המלווה בכניסתה של הנסיכה הקטנה שלי לגן, היתרונות עולים על החסרונות, וזו הרי רק "פרידה" של כמה שעות, שלאחריהן היא תחזור הביתה ואז נבלה שוב יחד.

אז אחרי שהתאפסתי על עצמי, הגיע הבוקר של ה- 1.9. כל החששות והעצבות שלי נעלמו כלא היו באותו היום כי ביום הזה ההורים נשארים עם הילדים - כך שאין את הפרידה שאליה כל כך התכוננו. אבל אל דאגה, את הכאפה שלי קיבלתי ביום השני של הנסיכה שלי בגן. כי היום היא הייתה צריכה להישאר שם לבד, בלעדיי, למשך 3 שעות! כן, כן, 3 שעות!

למי שיש כבר שני ילדים או יותר, בטח אומר לעצמו מה זה 3 שעות? זה כלום! אז לאותן אמהות שעדיין לא רגילות להשאיר את העולל הקטן שלהם אצל מישהי זרה (אני יודעת שהיא גננת אבל היא עדיין זרה בעיני ובעיני הנסיכה הקטנה שלנו) 3 שעות נראות כמו סוף העולם (לפחות ככה זה נראה ברגע שהייתי צריכה להשאיר אותה שם (מסתבר ש-3 שעות עוברות מהר מאוד כשמוצאים תעסוקה). וכמו כל פרידה, גם הפרידה הזו לוותה בדמעות. אז יכולתי להבין את אמא שלי שסיפרה לי שכשהיא הכניסה אותי לגן בפעם הראשונה, ישבה ובכתה בכניסה לגן ומסתבר שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ וגם אני בכיתי, למרות שאמה אפילו לא מצמצה כשהלכתי (היא הייתה עסוקה בלשחק).

בסופו של דבר היומיים הראשונים עברו בשלום ובלי יותר מידי דמעות (אני מבטיחה לנסות להפסיק לבכות בהקדם האפשרי) ומקווה שזה ימשיך כך ושגם לכן הייתה התחלה קלה ושלא בכיתן יותר מידי (למרות שאני בטוחה שבכיתן בדיוק כמוני - זה מובן!!!!)