עבר קצת זמן מאז שהעלתי את הפוסט האחרון. מודה, אני עוברת תקופה לחוצה. יש לי דד ליין לכתיבת ספר, ב-1בינואר, אנחנו עוברים דירה (כי אי אפשר יותר להמשיך לגור בדירת שני חדרים עם ילדה בת 8 חודשים) ואנחנו צריכים להתרוצץ ממקום למקום. בנוסף לזה יש לי בית לנקות ולסדר, כביסות והכי חשוב נסיכה קטנה שבנוסף לזה שהיא צריכה אמא - היא בעיקר צריכה מישהו שישחק וישעשע אותה עד שהיא הולכת לישון. ככל שהם גדלים סף הגירוי שלהם עולה והאפשרות שהם ייפלו, יאכלו מטען של אייפון או ישחקו עם שקע ותקע (לא הבובות) נהיית ממשית יותר ויותר.
אני שואלת את עצמי , איך לעזאזל אני יכולה להספיק הכל ובזמן?!
על שעות שינה כבר ויתרתי. מזמן. אני מתעוררת לפני אמה כדי לסדר את הבית לפני שאנחנו יוצאות לגן ושכשהיא מתעוררת אני יכולה לבלות איתה את זמן האיכות שהוא רק של שתינו. הילדה מתעוררת בשעה 06:30 - 7:00 ככה שאתן יכולות לדמיין לעצמכן מתי מתחיל היום שלי.
איפה עוד אני יכולה לצמצם שעות? זאת כנראה האמא של כל השאלות שכל אמא שואלת. כבר בתקופת הרווקות לא היה לי זמן, או לפחות הרגשתי ככה. הייתי עובדת שעות לא שעות, מה שלא השאיר לי יותר מידי זמן כדי לעשות את כל יתר הדברים שהיו לי לעשות ואת כל הסידורים הייתי נוהגת לדחות לימי שישי, שהיו נראים יותר כמו ריצת מרתון מאשר תחילתו של סוף שבוע רגוע.
את הדחיה לימי שישי אני לא יכולה לעשות יותר. סופי השבוע מוקדשים לזמן איכות משפחתי ולכן את אני משתדלת לעשות הכל כשאמה בגן או כשהיא ישנה בלילה. ככה אני מוצאת את עצמי אורזת קרטונים החל משמונה בערב לתוך הלילה, מנקה את הבית כשהיא נמצאת בגן ורצה מחנות לחנות אחרי שאני אוספת אותה מהגן (כי את הרכישות האלה אנחנו צריכים לעשות איתה, הרי גם היא צריכה לתת את הדעה שלה לעיצוב הבית החדש(;). אם נותרה שעה בודדת ביום אז לנסות לעשות משהו בשביל עצמי.
אבל אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני מתבכיינת או משהו, אלא אני פשוט מנסה להבין אם זה המצב כשיש רק ילדה אחת, מה קורה כשיש שניים או יותר ושהאמא חוזרת לעבוד?
זה לא כאילו שאני בבפול טיים ג'וב ובעיקר עסוקה בימים אלה בלסיים את כתיבת ספר, במעט השעות שיש לי פנויות אני עסוקה בלפתח את העסק שאיתו אני רוצה לרוץ לאחר שאסיים את כתיבת הספר (שני הדברים קשורים אחד בשני, אבל נחכה עם הדיבור עליהם עד שהכל יצא לאור) ואני עדיין לא מספיקה שום דבר ואין דבר יותר מתסכל.
בסוף היום כשאני מסתכלת על הנסיכה הקטנה שלי שניה לפני שהיא נרדמת, כשהיא עוד מחויכת מהצחוקים שעשינו לפני השינה - אני מבינה שהכל שווה את זה.
בסופו של דבר, כל דבר שאני עושה הוא בשבילה (בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף) ולכן אני משתדלת שלא לחשוב על כמה קשה לי, או כמה אני עייפה, אלא להתרכז בדבר הכי חשוב - שהוא אמה!
אז איך אתן מג'נגלות בחיים שלכן? איך אתן מצליחות לעשות הכל בלי להרגיש שלא הספקתן? האם מתישהו התחושה הזאת עוברת?
Comments