"חודש הבא אנחנו טסים.", הוא אמר לי. "יאללה. אנחנו צריכים את זה", אני השבתי. "בלי אמה". שתי מילים שלו וסערה מוחלטת אצלי, בראש, בגוף, בנפש. תגידו שאני קלינג'ית, אובססיבית, לא משחררת, תגידו מה שבא לכן. כשהיא בת שנתיים וחצי וכשאני רגילה לראות אותה כל יום שתי המילים האלו לקחו אותי לעולם שלם של מחשבות. להתרחק אלפי קילומטרים לחופשה עם בן הזוג ובלי הילדה, מתי עשיתם את זה לאחרונה?
שישה ימים שנראים כמו נצח, בטח בפרספקטיבה של שנות הקורונה האחרונות וחלונות החו"ל הקטנים שהם איפשרו. הכנות, בדיקות, מסכות, הנחיות, דאגות והכל בשביל לעשות משהו שהיה לא מזמן כל כך פשוט וכיף - כל זה לא הוסיף לתחושת הסטרס שבעבעה בי לקראת הטיסה. מי ששואל בשלב הזה "מה רע בחופשה בישראל", אני חושבת שאני יכולה לכתוב על זה פוסט שלם שייקרא האופורטוניזם של עולם התיירות הישראלי.
ואולי אולי הכל תירוצים. אני אוהבת טוטאלי ורוצה לראות את הילדה הזאת כל הזמן. מרחק פיזי ומרחק של זמן ביני לבינה זה משהו שבא לי קשה. כבר קראתם לי קלינג'ית ומאוסה לפני שתי פסקאות אז בוא נתקדם.
יום בהיר אחד אחרי ההצהרה הופיעו לי במייל כרטיסים לפריז, העיר שלי שנותנת לי תחושת ילדות לצד תחושת חופש. הנסיעות לאמא שלי שעבדה בגלארי לפייט כשהייתי ילדה אז אל מול העליה במטרו באותו רחוב ממש היום. המשפחה ששם שהיא תמיד חלק ממני עם כל הסיפורים - מאוד מורבידים מצד אחד אבל מלאי שמחה, חיים, הסתגלות וזרימה מצד שני. כשכל זה חיכה לי מהצד השני של כרטיסי הטיסה הייתי צריכה הכנה נפשית מוקדמת.
האישה הקטנה שבראש שלי שאפשר לקרוא לה גברת רגשות אשם עבדה שעות נוספות בלשכנע אותי שזה לא בסדר והממשיות של כרטיס הטיסה שהגיע למייל גרמה לה לעלות לדוכן הנאומים בתוך המח שלי לפילבסטר שלם.
כשהיא סיימה עלתה אלודי העצמאית, האשה המודרנית, ביונסה, זינה, וונדר-וומון - "את לא רק אמא, את גם אישה" היא אמרה בקול חזק וברור. "מערכת היחסים שלך עם בעלך חשובה לא פחות" וזה משהו שהייתי חייבת שהיא תזכיר לי וגם לגברת רגשום אשם. בין העבודה להורות לתחזוק בית וכלכלה משותפת שמים בצד את הדבר שהתחיל את כל זה - חיבור חזק בין שני אנשים שאוהבים להיות ביחד וקשרו את גורלם. אני והוא.
העובדה שאני משאירה את הילדה הקטנה שלי ונוסעת גרמה לי לתחושה כבדה, אבל הבנתי שאני לא רק אמא, אלא גם אישה, ושמערכת היחסים שלי ושל בעלי לא חשובה פחות, וזה משהו והזוגיות היא חלק בחיינו שאנחנו צריכים לטפח, גם כשאין לנו את הזמן או הכוח - אנחנו חייבים לעשות את כל המאמצים להשקיע בה!!
אם זה לא מספיק, בעלי שראה כמה אני לחוצה החליט להלחיץ אותי עוד יותר. כששמעתי שאמא שלי ואחותי בדיוק רוצות להגיע לפריז בתאריכים כמעט חופפים וחשבתי שאולי כל נטל הימים עם אמה יפול על אמא של בעלי התחלתי לתסוס ולהתפרק. והוא, שמוכן מראש לכל טנטרום שלי ורוצה להפוך אותו ליותר גרוע אומר לי "אז תסעי איתם כמה ימים לפני ואני אצטרף", לפני?! בוא תיקח מדורה ותוסיף אותה לשמן יא חצוף. עוד ימים?! בלעדיך?! מה?! לא הספקתי להגיד הרבה והוא סגר את התאריכים לאמא שלי ואחותי, שינה את כרטיס הטיסה שלי בלבד, הבטיח שיהיה לו כיף עם אמה ויאללה - שחררי.
לב כבד זו התחושה איתה עליתי למטוס. בסוף אני עולה עליו לבד אחרי סצינה הוליוודית שלא היתה מביישת את הסרט ארמגדון כשברוס וויליס ובן אפלק עולים על החללית ומאחוריהם אמה בתפקיד ליב טיילור.
לפחות ככה זה היה בראש שלי בכניסה לגן כשהגננות והסייעות חושבות עלי בדיוק מה שאתן חשבתן בתחילת הפוסט. כבר בנחיתה, כשהתקשרתי לבדוק מה עם אמה ואם היא מתגעגעת, אז הבנתי שרק אני לוקחת את זה קשה והכל התחיל לזרום. דבר שעוד יותר בא לידי ביטוי כשגם בעלי הצטרף אלי יומיים אחרי זה. אמה נשארה עם סבתא שלה, ודודה שלה - שכהרגלן עשו הכל מהכל כדי שאמה תהנה איתן כמה שיותר ולשמור אותי רגועה ושמחה.
בקרים פריזאים מאוחרים עם ריח מאפה, קפה חזק, מיץ תפוזים חמצמץ, תחושת חופש ושחרור מלפני שהשעון רדף אחרינו לקום, לארגן, לסדר, לעבוד עד שעה מסוימת, לאסוף, להפעיל, לקלח, להרדים וחוזר חלילה. לא הייתי מוותרת על החוויה הזאת. גם שלנו וגם של אמה, שלמדה שאפשר להנות ולעשות כיף ולא רק עם ההורים!
Comments