גַּן שֶׁלָּנוּ מַה נֶּחְמָד הוּא
לָנוּ טוֹב בּוֹ עַד מְאוֹד
בּוֹ נָשִׁיר, נִשְׁתַּעֲשֵׁעַ,
נְשַׂחֵק וְנַעֲבֹד.
עִם הַשַּׁחַר, עִם הַשֶּׁמֶשׁ
חִישׁ נֵלֵךְ, נָרוּץ לַגַּן
לְקַבֵּל אֶת פְּנֵי כֻּלָּנוּ
הוּא מוּכָן וּמְזֻמָּן.
מילות השיר "גן שלנו" מתארות כל מה שאמא לילד רוצה שהוא ישיר לה כשהוא חוזר מהגן. תיאור מדויק אגב של איך שאני הרגשתי כשהלכתי לגן (אמנם לא בארץ). היה לי כיף: שיחקתי, ציירתי, חזרתי הביתה עם חוויות חדשות ובעיקר אהבתי את הגננת.
נראה שבימינו התחושה הזאת לא מלווה את כל הילדים שהולכים לגן, ובעיקר לא את הקטנטנים שהולכים לגנים הפרטיים.
בשבועות האחרונים אנו נתקלים בתופעה החדשה-ישנה בחדשות: התעללות הגננות והסייעות בגני הילדים. תופעה שלא ניתן לתארה במילים ושמרתיחה את דמו של כל מי ששומע על עוד מקרה של התעללות מילולית או פיזית של סייעת או גננת כלפי פעוט חסר ישע (מרגיז ככל שיהיה).
תופעה שגורמת לנו האמהות לפקפק בבחירה שלנו להכניס את האוצרות הקטנים שלנו לגן בגיל הזה, ובכלל גורמת לנו לפקפק בעצמנו על היכולת שלנו לדאוג לשלומם ובטחונם. אני אחת מאותן אמהות שבספטמבר מכניסה את הנסיכה הקטנה שלי לגן כשבקושי מלאו לה שישה חודשים.
היא עדיין לא יודעת לדבר, שבוכה כשהיא רעבה או עייפה או סתם כשמציק לה משהו, כי זאת צורת ההתבטאות שלה כרגע, היא עדיין לא יכולה לספר לי מה היה בגן, והאם הגננת הייתה נחמדה או שמא הענישה אותה כי היא בכתה יותר מידי. העובדה שאני צריכה להפקיד בידי מישהי אחרת שאיננה אני את הדבר היקר לי גרמה לי לעצור לא פעם ולשאול את עצמי: "האם זה באמת הכרחי שהיא תלך לגן?".
המצב הזה לא רק גרם לנו להבין שישנן נשות מקצוע שלא ברור למה בחרו בכלל בתפקידים האלה (אולי הכסף קסם להן או המחשבה שזו עבודה קלה), אלא גרם לנו למתח יומיומי שחס וחלילה יקרה משהו לילדים שלנו, שאנחנו הכנסנו אותם לשם, אנחנו בחרנו את הגן הספציפי, אנחנו חשבנו שהגיע הזמן לשוב לעבודה (בעקבות החוק בארץ צריך להכניס ילד לתינוקיה מגיל 3 חודשים, כשבעולם קיימות מדינות בהן חופשת הלידה נמשכת לעיתים כשנה - והכל בתשלום!).
בגלל התופעה הזאת שמתפשטת כמו אש בשדה קוצים, אנחנו שואלות את עצמנו, אולי אאריך את חופשת הלידה? או אתפטר מהעבודה כדי לבלות איתה עוד קצת? היא קטנה מידי לגן. השאלות האלה מתעוררות לא בגלל שאנחנו לא חושבות שיהיה להם כיף (כי אין ספק שילדים אוהבים להיות בסביבת ילדים, זה עוזר להם להתפתח ובכלל להבין שזה לא רק אמא ואבא בעולם), אלא בגלל החששות הענקיים שנולדו בנו ברגע שהבנו שישנם אנשים שמסיבה לא ברורה, החליטו להפוך למחנכות של היקר לנו מכל ובשיטות שלא ביקשנו.
צריך לציין שללצד הגגנות והסייעות המפלצתיות שאנו נתקלים בהן לאחרונה כמעט מידי יום בחדשות, קיימות גננות וסייעות אשר נותנות את הלב ואת הנשמה לעוללים בקטנים שאנחנו מפקידים בידיהן. אותן גננות וסייעות אשר גורמות לילדים שלנו לרצות לחזור לגן מידי בוקר עם חיוך על הפנים. גננות אשר מחנכות את הילדים שלנו כאילו היו שלהן. אבל איך אנחנו יכולות לדעת לאיזו קטגוריה שייכת הגננת והסייעות של הגן שבחרת עבור האוצר הקטן שלך? האם לקטגורית ה"שטן" או שמא לקטגוריית ה"מלאך". לי אישית זה מרגיש כאילו אני משחקת ברולטה רוסית, כשאני רק מקווה שבחרתי נכון. אני מלאה חרדות לקראת הראשון בספטמבר, ולא כי אני חושבת שבחרתי בגן לא נכון, אלא בגלל שאני לא יודעת למה לצפות- ואני בטוחה שכמוני יש עוד מאות ואלפי אמהות.
