חיפוש
  • Mama in Style

הצילו, הילד חולה!

לא אחת כשילדים חולים אני נתקבלת באמרה "את סתם נלחצת כי זה הילד הראשון שלך, את תראי זה יעבור". זאת אמרה שלא הבנתי לפני שהפכתי לאמא, ועוד פחות לאחר מכן.


אני לא סתם נלחצת, מעולם (כולה 9 חודשים :)) לא הייתי מהאמהות הלחוצות, ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא מבקרת את אותן האמהות שכן נלחצות, אני פשוט לא כזו מטבעי. מה גם שיש לי שני אחיינים שדי חוו הכל, כך שבזכות אחותי, נתקלתי במחלות ילדים, מה שהכין אותי מספיק טוב לבואה של הנסיכה שלי.


יחד עם זאת, ברור שש מצבים שבהם אני נלחצת. זה קרה בסוף שבוע האחרון. בחמישי בערב עלה החום של אמה, אבל לא התרגשתי יותר מידי, כי מאז שהיא נכנסה לגן, היא חולה בערך כל שבוע (זה כבר לפוסט אחר). אז כמו שאני נוהגת לעשות שכשיש לה חום, פשוט נתתי לה נובימול, לשתות הרבה, עשינו מקלחת טובה ועקבתי לוודא שהחום אינו עולה (מה שאומר שהתעוררתי לא מעט במהלך אותו לילה כדי לבדוק אם החום עולה לה).




למחרת התחילו להופיע לה נקודות אדומות ליד השפתיים, ברגלים ובידיים, לא רצתה לאכול והיא הייתה בכיינית, מה שאינו אופייני לה בכלל. באותו הרגע, התחלתי להילחץ כי כמה ימים קודם לכן גיליתי שמחלת הפה והטלפיים מתחילה להתפשט כמו אש בשדה קוצים, והחלטתי שהולכים לרופא.


וכמו שמרפי אוהב, באותו היום הרופאה של אמה לא הייתה במרפאה ועל כן נאלצנו ללכת לרופא ילדים אחר. אותו רופא אמר שמדובר כל הנראה בוירוס, שאין ביכולתו לומר כרגע אם מדובר במחלת הפה והטלפיים ושיש לעקוב אחר התסמינים. כמובן שלא היה בכך כדי להרגיע, אבל זה מה שקיבלנו. למחרת הנקודות האדומות התפשטו, הבכי גבר ואיתו חוסר התיאבון. בתור אמא שמכירה את הבת שלה, הבנתי שההבחנה הראשונה שלי (בניגוד לזו של רופא הילדים) ככל הנראה נכונה, וכי אכן מדובר בפה והטלפיים. אבל שוב, היה מי שניסה להציג אותי כ"לחוצה" והפעם זה הגיע מבעלי, שניסה להרגיע אותי ולומר לי שכבר היינו אצל הרופא בשישי ושאין טעם ללכת שוב היום, כי מימלא לא יהיה מה לעשות (לא נוהגים לתת תרופות לילדים מתחת לגיל שנה אלא אם כן מדובר במשהו רציני שאיננו עובר), ולומר לי שרמת הלחץ שלי קשורה לזה שמדובר בבת הראשונה שלנו.


מה שאני לא מבינה, זה איך אנשים אחרים סביבנו אומרים שאת המשפטים האלה? הרי גם הם היו מתישהו אבא או אמא לילד ראשון, גם הם חוו את אותם החששות, פחדים, סימני שאלה שאנו חווים. ולא זו בלבד, אלא שברור שיהיו שיהיו מצבים שבהם נלחץ, ולא משנה אם זה הילד הראשון, השלישי או העשירי. ילד זה ילד, והוא הדבר הכי חשוב לנו, ולא משנה בן כמה הוא, נמשיך לדאוג להם גם כשיתבגרו ויהיו עצמאים.


בסופו של דבר, בשעה חמש אחה"צ של שבת, בעלי הבין שאני לא סתם נלחצת כי הנקודות האדומות המשיכו להתפשט, הלכנו למוקד ושם אכן התגלה שיש לה את מחלת הפה והטלפיים. אמנם אין תרופה למחלה זו, וכל שיש לעשות הוא לעקוב אחר החום של הילד, ולנסות ולנחם אותו, כי הנקודות האדומות האלה מתפשטות לתוך הפה והגרון מה שמסביר את חוסר התיאבון ואת הבכי המתמשך של אמה במשך יומיים, הנובע מכאב ותסכול, כאב ותסכול שגם אני חוויתי בתור אמא שלא ידעה איך להרגיע את התינוקת הקטנה שלה.





והרי זה אחד התפקידים העיקריים שלי כאמא, להרגיע אותה, ולנסות לגרום לה להרגיש הכי טוב שאפשר בכל רגע נתון - ולאור המראה של הקטנה שלי סובלת וכואבת, הרגשתי שאני מאכזבת אותה, כי לא היו לי את הכלים להקל עליה, בניגוד ליומיום שאני יודעת איך להרגיע אותה כשהיא מקבלת מכה או כשהיא עצבנית או עייפה.


אמהות יקרות, אתן יכולות להילחץ ואין בזה שום דבר רע, לא משנה כמה הערות מעצבנות תשמעו. פשוט תתעלמו, כי ה"חכמים" הגדולים גם הם היו שם, וגם הם חוו את מה שאתן חוות, ונכון, לפעמים אמהות טריות סתם נלחצות אבל אין בזה שום דבר רע, גם לא בלרוץ לשלושה רופאים יום אחרי יום. הרי בסופו של דבר הסיבה שאתן עושות זאת, היא לא כי משעמם לכן, בדיוק ההפך, אלא כדי לנסות ולמצוא פתרון שיקל על האוצרות היקרים שלכם.


תקשיבו לעצמכן וללב שלכן, ועזבו אתכן מכל השאר, כי מה שחשוב זה הילד שלכן.

32 צפיות